להחזיר טהרה ליושנה לרכישת הספר
דף הבית
תקציר
מאמרים
קיצור הדינים
כותבים לנו
מי אנחנו
צור קשר
english

עיון מחודש בחומרת בנות ישראל (חומרא דרבי זירא)

מאמר זה קורא לחכמי ישראל לבחון מחדש את מנהג 'חומרת בנות ישראל' מנקודת מבט הלכתית טהורה. האם יש לקיימו גם בימינו, האם לאו, או אולי אף יש להניא אנשים מלנהוג על פיו.
וראשית נציג את דין התורה שעליו נסוב המנהג.

דאורייתא ודרבנן

בתורה מפורטים דיני נידה ודיני זבה וההבדל שביניהם.
לגבי נידה, אומרת התורה: שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ (ויקרא טו, יט).
כלומר, אשה 'נידה' (היינו, אשה שקיבלה וסת בזמן הקבוע) טמאה לבעלה שבעה ימים (גם אם מחזורה היה קצר יותר), ומליל היום השמיני – נטהרת לבעלה לאחר טבילתה.
ואילו לגבי זבה אנו מוצאים: וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ... וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר. (ויקרא טו, כה-ל)
כלומר, במקרה לא רגיל שבו אשה מדממת מעבר לשבעה ימים (כלומר, בין היום ה-8 ל-18 מתחילת המחזור), היא 'זבה', ומחויבת לספור שבעה ימים נקיים ללא דימום בטרם תטהר.
[דין זה הוא אם נמשך הדימום שלושה ימים או יותר (ימים רבים) אך אם דיממה רק יום או יומיים – היא חייבת לשמור רק יום נקי אחד בטרם תטהר].
דין נידה נהג עד סוף תקופת המשנה, וזאת מאמרות שונות של חזל בנושא, כגון: ' ג' דברים צווה ר' ישמעאל בר' יוסי את רבי[...] אשתך טבלה אל תזקק לה לילה הראשונה. אמר רב: ובנדה דאורייתא הואיל והוחזק מעין פתוח דילמא משכה זיבה', (פסחים קיב, עב, ועיין רשי שם).הרי לנו שבסוף תקופת התנאים נידה לא היתה סופרת ז' נקיים, אלא טובלת מיד בלילה שאחר שבעת ימי המחזור, אף אם באותו בוקר עדיין ראתה ('הוחזק מעיין פתוח').
בימי האמוראים החל מנהג לאחר את טבילת הנידה רק לאחר שעברו שבעה ימים נקיים, כלומר, שאשה 'נידה' תחמיר לנהוג את דיני אשה 'זבה'. חומרא זו מכונה 'חומרת בנות ישראל' או 'חומרא דר' זירא': 'אמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים' (נידה סו, עא.), חומרה זו התקבלה כמנהג מחייב.
ההסבר לחומרא זו הוא, כדי שלא יבואו לידי טעות בין ימי נידה לימי זיבה. לכן החמירו על אשה נידה לנהוג כאילו היתה זבה הסופרת ז' נקיים.

הרחקות מיותרות

'חומרת בנות ישראל' מאריכה בדכ את משך ההרחקה שבין בני הזוג משבעה ימים ל13-14 יום, אך בפועל, פעמים רבות היא גורמת הרחקה ארוכה הרבה יותר. משום שכיום נהוג להתחיל את 'שבעת הנקיים' בבדיקה ארוכה ('מוך דחוק'), ולאחריה 14 בדיקות נוספות. אם בבדיקות אלו מופיע כתם, יש להתחיל לספור את 'שבעת הנקיים' מחדש.
לאמיתו של דבר, דם פצע נחשב טהור. אך נשים רבות לא מודעות להגדרה ההלכתית ו/או למצב העובדתי. וגם כאשר מובא הדבר לפני רב, לא תמיד הנתונים שבידו מספקים כדי להתיר.
בדיקות 'חומרת בנות ישראל' גורמות אם כן פעמים רבות לאיחור הטבילה בחינם, ומספר הימים שבהם הנשים מותרות לבעליהן מצטמצם עוד יותר.

חובת קיום מנהגים

מנהג שהתקבל בדורות ראשונים חובה לקיימו גם היום, גם אם כרוך הדבר בקושי, כמובא בגמרא: 'בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו ליה: אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן. אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם. שנאמר: שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך' (פסחים נ', עב) (תרגום: בני ביישן נהגו לא ללכת מצור לצידון בערב שבת. באו בניהם ואמרו לר' יוחנן: אבותינו אפשר היה להם, אנו לא אפשר לנו. אמר להם: כבר קיבלו אבותיכם עליהם).
מאידך, מנהג שהתברר כי הוא גורם לתקלה, מצוה לבטלו. כמו שממשיכה שם הגמרא: 'בני חוזאי נהגי דמפרשי חלה מארוזא. אתו ואמרו ליה לרב יוסף. אמר להו: ניכלה זר באפייהו. איתיביה אביי: דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהן?... אמר רב אשי: חזינן, אי רובן אורז אכלי, לא ניכלה זר באפייהו, דילמא משתכחא תורת חלה מינייהו. ואי רובן דגן אכלי, ניכלה זר באפייהו, דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב' (שם נ, עב- נא, עא). (תרגום: בני חוזאי נהגו להפריש חלה מאורז. באו ואמרו לרב יוסף, אמר: יאכל זר בפניהם. הקשה עליו אביי: והרי שנינו 'דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהן'?... אמר רב אשי: עלינו לראות, אם רובם אוכלים אורז, לא יאכל זר בפניהם, שמא תשתכח תורת חלה מהם. ואם רובם אוכלים דגן, יאכל זר בפניהם, שמא יבואו להפריש מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב).
אם כן, מנהג הגורם תקלה יש לבטלו. נבחן עתה את מנהג 'חומרת בנות ישראל', ונבדוק האם בזמננו הוא הפך לגורם תקלה, אם לאו.

הריוח וההפסד

מהו הריוח מ'חומרת בנות ישראל', ומהו ההפסד?
הריוח הוסבר לעיל: מניעת היכשלות באיסור במקרים בהם לא תדע האשה להבחין בין ימי נידה לימי זיבה.
ומהו ההפסד? כתב בעל ה'קהילות יעקב': 'בדורינו השפל והעזוב הפרוע לשימצה, הנה מי שלא נתחנך בישיבה ובסביבה של יראת שמים חזקה, קרוב לודאי שלא ישמור דיני נידה להיות פרוש מאשתו קרוב לחצי חודש בכל חודש, וברור שסוף סוף יכוף ויאלץ את אשתו על החטא הנורא והאיום של איסור נידה רל'.
כידוע, כיום רוב הציבור המעונין בשמירת מצוות איננו 'מי שנתחנך בישיבה ובסביבה של יראת שמים חזקה', ונובע מכך, שהמצב בימינו אינו דומה כלל למצב ששרר בימי חזל. שאם בדורות הראשונים, כאשר יראת החטא היתה חזקה בעם, יש להניח שנשמרו דיני טהרת המשפחה על אף 'חומרת בנות ישראל'. הרי שבזמננו, חומרא זו גורמת לרוב הציבור (או חלקים גדולים ממנו), להיכשל באיסור נידה, אם לפרקים ואם לתמידות. (והדבר נכון ביתר שאת לחומרא מימי הגאונים לטמא כל דם שאחרי לידה. ואכמל).
יתירה מזו, אם עומדת האשה על דעתה, ולא מניחה לבעלה לחטוא עמה, הדרך פתוחה בפניו לחטוא עם אחרות. שהרי אף בכך שונה דורינו מדורות ראשונים, שהתקיימו בנו דברי חזל 'בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי' (סוטה מט, עב), ומקומות זימה מפורסמים בראש חוצות, ואין כל קושי למוצאם.
ובשנים האחרונות החמירה ההתדרדרות מאד, בעטיים של האינטרנט והטלפון הנייד, המאפשרים לאיש יצירת קשרים עם נשים אחרות (לרבות אשת-איש וגויה) בהקשת אצבע.
כך שאם בעבר היה על האיש לטרוח כדי לחטוא, הרי שכיום החטאים החמורים נמצאים על ידו ממש, כעין שאמרו חכמינו: '... והושיבו על קובה של זונות. מה יעשה אותו הבן ולא יחטא?' (ברכות לב, א).
זאת ועוד, הנסיונות גדלו בזמננו גם מחמת תקלה נוספת שלא היתה בדורות קדומים, והיא העבודה המעורבת של גברים ונשים, שחזל אסרוה אף ברמה הנמוכה בהרבה מן המקובל כיום (משנה קידושין פד מיג). ואם אצל משפחות בני תורה קיימת מודעות לאיסור, וחלק מן הנשים נמנע מעבודה במקומות אלו (וחלק לא נמנע), הרי שאצל אלו אשר לא התחנכו 'בסביבה של יראת שמים חזקה' הפך הדבר להיתר גמור, עד שפעמים מתקיים מצב שבו האשה שוהה עם ה'בוס' או עם עמיתים לעבודה זמן רב יותר מאשר עם בעלה.
מצבים אלו מזמינים נסיונות רבים של פיתוי לדבר עברה, ומובן שכאשר על הנשים להיות פרושות מבעליהן כשבועיים בחודש (במקום שבוע), נחלש כוחן מלעמוד בניסיון, ומתרבה הניאוף בישראל.
[לכל אלו יש להוסיף את העובדה הפיזיולוגית הידועה היום, שדווקא שבעה הימים הנקיים הינם זמן השיא במשיכה שחשה האשה לבעלה, בעקבות עליית רמת האסטרוגן בגוף – תהליך המכין את הזקיק השחלתי לביוץ ואשר מעלה גם את התשוקה. עצירת חיי האישות של הזוג דווקא בתקופה זו בה השתוקקות האשה לבעלה הינה בשיאה, מעצימה את הפיתוי לחיי אישות מחוץ לנישואין, שלמרבה הצער הפך להיות כה שכיח בזמננו}.
העולה מכל האמור: הריוח מ'חומרת בנות ישראל' הוא מניעה מלחטוא בשוגג במקרים נדירים של דם זיבה. ההפסד מ'חומרת בנות ישראל' הוא הכשלה במזיד של רוב הציבור (או לפחות חלק ניכר ממנו) באיסור נידה (במקרה הקל), ב'לא תנאף' (במקרה החמור) ובבעילת גויה.
מסקנה מתבקשת: בימינו ש'חומרת בנות ישראל' גורמת תקלות (החמורות לאין ערוך מהפרשת חלת חול מן הפטור על החיוב), יש לקיים את הוראת חזל 'ניכלה זר באפייהו', ולבטלה.
אלא שעדיין יש לחקור: האם 'חומרת בנות ישראל' אינה אלא מנהג, או שמא היא 'תקנת חכמים', ובתור שכזו, אולי לא ניתן לבטלה.

מנהג או הלכה? מחלוקת אביי ורבא

בהגדרת 'חומרת בנות ישראל' נחלקו אביי ורבא. כך מובא בגמרא: אמר ליה רב פפא לאביי: מכדי האידנא, כולהו ספק זיבות שוינהו רבנן, ליטבלו ביממא שביעאה? (תרגום: 'הרי עתה, את כולן עשו חכמים כספק זבות. תטבולנה ביום השביעי? ענה אביי:( משום וכו' (נידה סז, עב). משמע שאביי הסכים שחומרא זו היא תקנת חכמים.
מאידך, על רבא מסופר כי העמיד את רב שמואל שידרוש ברבים הלכה שממנה השתמע כי אין לשמור על חומרת 'שבעה נקיים'. לרב פפא ששאל מדוע אינו מתחשב ב'חומרת בנות ישראל', ענה רבא: 'אמינא לך איסורא ואת אמרת לי מנהגא? היכא דאחמור אחמור היכא דלא אחמור לא אחמור' (נידה סו, עא) (תרגום: 'אמרתי איסור ואתה מביא לי מנהג? היכן שמחמירים – מחמירים, היכן שאין מחמירים– לא מחמירים'). כלומר, רבא רואה את עניין חומרת רבי זירא כמנהג בעלמא (ולדעתו, אנשי מקומו היו פטורים ממנהג זה).
מחלוקת זו חוזרת במסכת ברכות לא, עא, שם מובא: היכי דמי הלכה פסוקה – אמר אביי כי הא דאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה ז' נקיים. רבא אמר – כי הא דרב הושעיה דאמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו...ואי בעית אימא כי הא דרב הונא דאמר רב הונא אר זעירא המקיז דם בבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלים בו כלומר – רבא חולק על אביי המגדיר את 'חומרת בנות ישראל' כ'הלכה פסוקה'.
קיימא לן דהלכתא כרבא בכל מקום פרט ליעל קגם, ולכן דעת רבא שזהו מנהג בלבד גוברת על דעת אביי שזוהי הלכה פסוקה, ויש לנהוג במנהג זה כבכל מנהג אחר, שכאשר מתברר כי הוא גורם לתקלה יש לפעול לבטלו.

נשתנו הטבעים

דבר היכול להקל את הרתיעה מביטול 'חומרת בנות ישראל', הוא המונח 'השתנות הטבעים'. וזה ביאורו: הפוסקים היו מודעים לכך שבהרבה עניינים המציאות שונה מהמציאות שהייתה מקובלת בזמן התלמוד, ולאור הסתירה בין המציאויות השונות נקבע כי נשתנו הטבעים. מחמת שינויים אלו שונו גם הדינים במקרים רבים.
כך למשל הרמא המעתיק את הרשבץ: אף-על-גב דאמרינן בגמרא יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין, כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכחיש את זה, אלא שאנו צריכין לומר שנשתנה הענין, וכן הוא בכמה דברים (אהע קנו, ד).
דומה שאין מי שיחלוק כי טבע הסביבה המקיפה אותנו השתנה. בהשפעת המודרנה והתרבות המערבית החושפת את בני האדם לגירויים בעל כורחם, קשה יותר כיום לזוגות לשמור על ההרחקה שגזרו בזמן בנות ישראל מבלי לחטוא ולבוא חלילה לאיסורים חמורים.
לסיכום: השתנות הטבעים נחשבת כסיבה מוצדקת לשינוי הדין. במצבינו היום, שחומרת בנות ישראל נושאת בחובה נזקים המתנגשים עם דיני התורה, עלינו לפעול לבטלה.

ניצנים ראשונים

צעד ראשון לעקירת 'חומרת בנות ישראל' נעשה בדור הקודם על ידי הרב גוסטמאן, אשר כתב על סוגיית ה'עקרות ההלכתית' שהחלה להיוודע בדורו. לצורך הבנת הענין יש לתת מעט רקע רפואי:
מחזור הוסת הינו בדרך כלל 28-30 יום, אך זהו ממוצע. אורך מחזור נורמטיבי הינו 21-35 יום.
הביוץ מתרחש בין היום ה-7 ליום ה-19 שלפני המחזור, כך שיתכן ביוץ כבר ביום 9 למחזור באשה בעלת מחזור בן 28 יום. אצל אשה שמחזוריה חלים כל 25 יום, יחול הביוץ ביום ה-11 בממוצע, כשהביוץ אפשרי כבר מיום 7!
מרגע שארע הביוץ – אורך חיי הביצית הינו 8-12 שעות בלבד. במידה והביצית לא תופרה בזרע תוך זמן קצר זה – היא תתנוון ותמות, כך שאם יתקיימו יחסים אפילו לאחר הביוץ – הסיכוי להריון הינו אפסי.
מכך עולה שאשה שהביוץ אצלה חל ביום 7-11 למחזור, לא תוכל להרות אם תנהג לפי 'חומרת בנות ישראל', המאפשרת לטבול רק מיום 12 ואילך. כ3-4% מכלל הנשים לא תהרינה כלל אם תשמורנה על חומרת 'שבעה נקיים', ושיעור גבוה עוד יותר של נשים תתקלנה בקשיים, או שיווצר מרווח מיותר ומכאיב בין הריון אחד למשנהו. זוהי 'העקרות ההלכתית'.
בבעיה זו עסק כאמור הרב גוסטמן, שהסיק כי במקרים של 'עקרות הלכתית' אין צורך לשמור על 'חומרת בנות ישראל'. זה לשונו:
ונתעוררה אצלי שאלה גדולה להלכה ולמעשה... איך הדין באשה שהרופאים אמרו לה שאם תתנהג כן לא תתעבר לעולם... בודאי יש לומר דבאופן זה לא נהגו בנות ישראל מעולם חומרא זו... דבמקום מניעת פריה ורביה לא נהגו ולא החמירו בחומרא זו.
[יש רבנים הלוחשים היתר זה באזני שואליהם, ויש הממאנים לסמוך עליו, ומפנים אל גלולות המאחרות את הביוץ. פיתרון זה נמצא יעיל במקרים רבים, אך הוא מסוכן, כמו שיפורט:
המסלול הראשון לדחיית ביוץ הינו התכשיר Beta Estradiol (Progynova, Estrofem). עיקר הדאגה מן התרופה הינה הגדרתה על-ידי ארגון הבריאות העולמי כתרופה בעלת פוטנציאל מחולל סרטן.
המסלול הרפואי השני לדחיית הביוץ הינו עי התכשיר Clomiphene Citrate ( Ikaclomin או Clomid). תופעות הלוואי החמורות שלו כוללות הופעת ציסטות שחלתיות, מצב העלול במקרים קיצוניים לגרום לאבדן השחלה. וסיכון להריונות מרובי עוברים הקיים בכ-8% (!) מהטיפולים, עם כל הסיבוכים הנובעים מכך.
לסיכום: בדורנו נודע כי 'חומרת בנות ישראל' גורמת לפעמים לעקרות. במקרים כאלו 'כבר הורה זקן' להימנע מקיום החומרא. עקרות אינה הנזק היחיד הנובע מחומרא זו, וכאמור, קיימים נזקים נוספים. ולכן יש להמשיך בדרך זה ולבטלה לחלוטין, וכך למנוע חטאים חמורים. ואם תמצי לומר: נתיר נידה דאורייתא רק לזוגות הסובלים מעקרות הלכתית! על כך יש לומר כי העקרות ההלכתית הינה אוייב סמוי. פוטנציאל העקרות ההלכתית קיים כל חודש וחודש אצל זוגות רבים, כאשר יתכן שבאותו החודש או בחודשים רבים רצופים הטבילה מאחרת את הביוץ והמחזורים הופכים לעקרים. במקרים הקבועים – הרי שעד שהזוג יבוא לברר את סיבת עקרותו – יחלפו חודשים ושנים, ובמקרים הלא קבועים – יתארך המרווח בין הריון להריון, לעיתים לזמן רב מאוד. נמצאנו מבטלים פריה ורביה מעם ישראל באופן המוני ביותר, וכזכור, לדברי הכל אין עושין סייג לתורה כאשר הוא גורם לבטל בנות ישראל מפריה ורביה (נדה ג' עב). ובערובין (סג עב) אף אמרו כי יהושע נענש על שביטל את ישראל לילה אחד מפריה ורביה.

במקום שאין אנשים

דברינו עד כה מעלים את השאלה: מי שמך? שב בשקט, והנח ענינים חמורים אלו לגדולי הדור.
התשובה על כך היא מעשה פנחס, שעם כל גדלותו, ודאי שלא השתווה למשה רבנו מקבל התורה, וגם לא לאביו הכהן הגדול. אך כשהיה חילול השם שבו גדולי הדור נמנעו מלעשות מעשה, קם פנחס והרג את בועל המדינית, הסיר חרון אף מישראל, וזכה לברית מאת ה'. הדבר נקבע כהלכה לדורות: 'הבועל ארמית קנאין פוגעין בו', אף שאם בא להישאל אומרים לו: לא.
דברים אלו מלמדים אותנו כי לעתים מניחים מן השמים מקום גם לקטן להתגדר בו, ונותנים לו זכות לקדש שם שמים כאשר גדולים ממנו נמנעים מכך.
בזמנינו, בכדי למנוע מקרים רבים של ביאות אסורות (ובכללם בעילת גויות), אין צורך להרוג אדם, אלא רק לבטל מנהג מאוחר, ולחזור למה שנהגו התנאים, הנביאים והנביאות.
חזל לימדונו: מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא (יבמות עט, עא). בזמננו, בו רבים נמנעים מקיום מצוות הטהרה בשל 'חומרת בנות ישראל', ויש המגיעים לדברים חמורים יותר – על אחת כמה וכמה שיש לומר מוטב שתיעקר חומרת בנות ישראל ויתקדש שם שמים בפרהסיה.
אם נזכה ויתקבלו דברינו על ידי חכמי ישראל, והיה זה שכרנו.

השלכות ביטול החומרא

נסיים בדרוש שנשלח אלינו בעילום שם מאת אחד מלומדי הישיבות פה עיהק, המבהיר את גודל הנחיצות לפעול בענין 'חומרת בנות ישראל':

דרוש לפרש מה הביא ללוחות הראשונות להישבר ולשניות להישמר
במתן תורה ניתנו לעם ישראל שני לוחות הברית. לוחות אלו לא החזיקו מעמד ונשברו מחמת חטא העגל. לאחר מכן נתנו הלוחות השניות שהתקיימו. בטרם שנכתבו, הצטוה משה להכין ללוחות האבן ארון מעץ (דברים י, א). מדוע ארון העץ הוכן רק ללוחות השניות ולא ללוחות הראשונות?
בכדי להבין זאת יש להסביר מה מסמלת האבן ומה מסמל העץ. העץ – גדל מעצמו ונותן פירות לאחרים. האבן – אינה נותנת דבר, ואף את עצמה אינה משביחה, אלא זקוקה לכוח חיצון.
לכן עבודת האלילים קרויה עץ ואבן (דברים ד, כח. ועוד), אף שקיימות גם צורות אחרות של עבודה זרה (ככסף וזהב), משום שיש שתי צורות של אלילים: יש בעלי כוח (טומאה) אמיתי, ויש שמיוחסת להם אלוהות בלא שרואים בהם פעולה כלשהי. כמפורש במשנה (סנהדרין סז.) שיש עז אוכלת ושותה ('אבן'), ויש עז שמיטיבה ומריעה ('עץ').
שתי בחינות אלו קיימות גם בבני אדם. יש 'נותנים' ('עץ') ויש 'מקבלים' ('אבן'), כאשר חלוקה זו מכוונת בעיקר להבדל בין הגברים החזקים והפעילים יותר, הן בצד הרוחני (קיום מצוות מעשיות) והן בצד הגשמי. לעומת הנשים החלשות, התלויות בחסדי הגברים. (היום החלוקה פחות מורגשת מבעבר, עת המפרנסים היו כמעט אך ורק הגברים).
[לכן עז פעילה ('עץ') מזוהה עם הגבר, ועז סבילה ('אבן') מזוהה עם האשה: האומרים לעץ אבי אתה, ולאבן את ילידתנו (ירמיהו ב)].
וכאן המקום לשאול: מי עדיף, הנותן (עץ) או המקבל (אבן)? ודאי שנענה: הנותן עדיף. אך מבט מעמיק יותר יתן תשובה הפוכה: המקבל עדיף על הנותן משום שענוה גדולה מכולם (עז כ:). שהרי הקבה ידו לא תקצר ואינו זקוק לנתינתנו, ועיקר תפקידנו הוא לזכור שהוא העושה באמת, ומעשינו אינם אלא למראית עין. ובעוד ש'נותן' לא ימלט מהרגשת כחי ועוצם ידי, הרי ש'מקבל' התלוי בחסדי אחרים יכול להרגיש באמת ובתמים שהכל בידי שמים.
כלומר, הנשים (ה'מקבלות') מסוגלות להאמין בה' כראוי, ואילו הגברים הם קטני אמונה לעומתן. לכן בשעת מבחן באמונה בה' – בחטא העגל ובחטא המרגלים – עמדו הנשים בנסיון ואילו הגברים נכשלו ונלכדו בעוון.
אך גם לגבר יש תקנה שיוכל אף הוא להאמין בה' כראוי. כי כאשר הוא נושא אשה, שניהם נחשבים לאדם אחד, ככתוב: ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב, כד). אז כוח האמונה של אשתו עובר גם אליו, וכך יוכל אף הוא להיות מאמין.
וזה פשר ההבדל בין הלוחות הראשונות שנשברו, ללוחות השניות שהתקיימו. כי בלוחות הראשונות היתה הפרדה בין הגברים לנשיהם, ככתוב: היו נכונים לשלשת ימים, אל תגשו אל אשה (שמות יט, טו). וכאשר קיים פירוד בגוף, קיים פירוד בנשמה, ולא יכלו הגברים לקבל מנשיהם את כוח האמונה, ולכן נפלו בחטא. אך בלוחות השניות שבהם לא היה פירוד, היו גם הגברים במדרגת אמונה כראוי, וכך יכלו לקבל הלוחות ללא תקלה.
זה ההסבר לכך שבלוחות הראשונות היו רק לוחות האבן ובלוחות השניות היה גם ארון עץ. כי כאמור, האבן מסמלת את האשה והעץ מסמל את האיש. לכן במתן-תורה הראשון, שכל הנשים היו ראויות לו, היה רק אבן. ובמתן-תורה השני, שגם הגברים היו ראוים לו, נוסף גם העץ.
[כך יובן גם מדוע בקבלת התורה הוקדמו הנשים לגברים: כה תאמר לבית יעקב (אלו הנשים) ותגד לבני ישראל (אלו הגברים) (שמות יט, ג ורשי שם). כי מצד עצמן, רק הנשים מוכשרות לקבל התורה, ולא הגברים, המקבלים רק מכוח נשיהם. על כן הקדים הגברים לנשים.]
ולהראותנו שאין איש היכול להגיע לשלמות באמונה ללא אשה, בא הכתוב על משה רבנו שפירש מן האשה: יען לא האמנתם בי (במדבר כ, יב). (אף שכמובן אין לנו השגה מהו 'חוסר האמונה' של מרעה, אך ודאי הוא שמשה לא הגיע לשלמות באמונה לפי דרגתו). כי איש בלא אשה, גדול ככל שיהיה, אינו יכול להיות מאמין בה' כראוי.
ורבותינו אמרו: ג' דברים עשה משה מדעתו, והסכים הקבה עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ושיבר את הלוחות, ופירש מן האשה (שבת פז.). ג' דברים אלו תלוים זה בזה, וזה פירושם: הציווי שנאמר למשה לך אל העם, וקדשתם היום ומחר ניתן להתפרש בשני אופנים. או כהרחקה של יום וחצי, או כהרחקה של יומיים מלאים, ונמסר למשה להחליט כיצד לפרש. משה בחר בפירוש המחמיר, וכך יצא שמתן תורה היה לאחר הרחקה ממושכת שבו הידלדל כוח האמונה של הגברים, מה שהביאם להיכשל בסופו של דבר בעוון העגל. אז נאלץ משה לעשות דבר נוסף מדעתו, שהוא שבירת הלוחות, שבא כתוצאה מ'הוסיף יום אחד'. וגם משה עצמו שילם מחיר כבד על ההוספה, בכך שפירש מן האשה. שהרי כשעמדו בני ישראל למרגלות הר סיני פסקה מהם הזוהמא שהטיל הנחש בחוה, מה שהיה אמור לבטל מהם את טומאות הגוף. וכשחטאו בעגל, חזרה הזוהמא וחזרה הטומאה. ולכן משה, שהיה עליו להיות טהור בכל עת, נאלץ לפרוש מן האשה. מכך נגרם חטא מי מריבה (לא האמנתם), ואי כניסת משה לארץ.
[אמנם הסכים הקבה עמו. אך הרי זה כעין שהיה בשילוח המרגלים, שאף זה ניתן למשה להחליט – שלח לך לדעתך. וכאשר משה החליט לשלח, הסכים עמו הקבה, ושילוח המרגלים היה למצוה גמורה שחייבים לקיימה, על אף התוצאות הקשות שהביא].
ומצאנו שתי דמויות בחזל אשר נמצאו בהם נקודות זהות למשה רבינו: ר' עקיבא בתנאים, אשר העמיד מחדש את לימוד התורה לאחר שהיה העולם שומם, וכל התורה שבעל פה שבידינו מיוחסת אליו: וכולהו אליבא דר' עקיבא (סנהדרין פו.), ורבא באמוראים, אשר הוא כפי הנראה החכם שנפסקה הלכה כמותו יותר פעמים מכל חכם אחר, ואשר זכה לכינוי 'משה' (רבינו בדורו כמשה בדורו. רשי שבת קא:).
ואצל שני חכמים אלו מצאנו שהשתדלו לחזק ולהרבות את הקשר שבין נשי ישראל לבעליהן:
אצל ר' עקיבא מצאנו שהתיר כתם לאשה, וכאשר ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה, אמר להן: לא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל (נידה נח:). וכן שביטל את מה שאסרו זקנים ראשונים לאשה נידה לכחול, משום שנמצאת מגנה על בעלה (שבת סד:).
ואצל רבא מצאנו שפסק כי מצות עונה של תלמידי חכמים היא בכל יום (כתובות סב.), (בניגוד לדעה המקובלת – משבת לשבת), וכמובן את נסיונו להילחם ב'חומרת בנות ישראל'.
מהלכם של ר' עקיבא ורבא, שכאמור נחשבים ממשיכיו של משה רבנו, נראים כמכוונים לתקן את הקילקול שנגרם מחמת ההפרדה שהתקיימה בשעת מתן תורה.

מסקנה: מכל האמור עד כה עולה כי כל פירוד שבין האנשים לנשיהם, פוגע באמונה בה'. עלינו לפעול אם כן למנוע כל הרחקה מיותרת (מעבר למה שגזרה התורה). [וכמו שלימדונו רבותינו שהכלל עשו סייג לתורה לא קיים כאשר הוא מבטל בנות ישראל מפריה ורביה (נידה ג:)]. אם כך נעשה, נוכל לצפות שיתקיים בנו ושבת עד ה' אלהיך.

תיאור זה הוא על פי שיטת הרמבן, שאף שהרמבם (הל' איסורי ביאה פרקים ו-ח) אינו סובר כמוהו, וסובר שיש צורך בשמירת מחזוריות של 7 ימים ושל 11 הימים הבאים אחריהם מתחילת הראייה הראשונה שרואה אשה בעודה ילדה או החל מהמחזור הראשון שלאחר הלידה. אך דעת הרמבם היא מוקשה מאד, כלשון החתס: אי אפשר לעשות להרמבם אפילו סניף בעלמא כי שיטתו דחויה, ולא מצאנו ידינו ורגלינו ברוב הסוגיות. ( יוד קמג).
הרב י. קנייבסקי, קריינא דאגרתא, כרך א', איגרת קצח, עמ' רט.
מציאות זה מבצבצת זעיר פה זעיר שם בספרי השות. לדוגמא בספר 'וישב משה' הדן באותם 'שאינם מניחים נשותיהם לקיים טהרת המשפחה... והאשה שומרת כפי כוחה, אך דא עקא שאינה רוצה להכריח בעלה כדי שלא יגרשנה ויעזבנה ואינה יכולה לעמוד בנסיון'. [הרב מ. ז. זארגער, וישב משה – סימן מו, ירושלים תשמו, עמ' קכט.]
בתשובה אחרת דן המחבר ב'אחד שתקף יצרו עליו ובא על אשתו ביום ה' מז' נקיים' (שם סימן מז, עמ' קלא).
ב'כללים למורה הוראה בעניני נידה' של הרב משה שטרנבוך (ראבד העדה החרדית בירושלים) קיים בין היתר הסעיף הבא: במקרה שבעלה לא יכול לעמוד בנסיון, ולפני סוף שבעה נקיים בא עליה, ומיד מתחרטים, לא מחמירים להתחיל בשבעה נקיים מהתחלה וכו' (תשובות והנהגות חא, סימן תקח, סעיף מז).
הגירסא בשס לפנינו היא: 'אמר ליה רב פפא לרבא ואביי'. אך גירסא זו היא בוודאות שגויה, משתי הוכחות: ראשית, מן המילה 'אמר ליה' ברור כי רב פפא אמר את דבריו רק לאחד ולא לשניים. ועוד, בכל מקום אביי קודם לרבא.
ואכן, בשולי העמוד רשומות שתי הגהות: 'אמר להו' במקום 'אמר ליה', ו'אביי ורבא' במקום 'רבא ואביי'.אך מדברי התוספות על אתר (דה משום) ברור כי לפניהם היה רשום אביי בלבד, ולא רבא, שזו לשונם: 'דהא אתקין רבא לטבול ביממא תמינאה במחוזא ... אעג דחומרא דר' זירא היתה נוהגת בימיו וטובלת בשמיני, כדאל רב פפא לאביי ולרבא מכדי האידנא, כולהו ספק זיבות שוינהו רבנן, ואביי ורבא בדור אחד היו'. המשפט האחרון בתוספות הוא חסר פשר, שהרי אם רב פפא דיבר גם לרבא, מדוע צריך להוסיף שרבא ואביי בדור אחד היו?
לענות על כך נוספה הגהה שלישית, הגורסת 'אתקין רבה במחוזא' במקום 'אתקין רבא במחוזא'. כך מביא המרשא בשם ספרים ישנים. אך גם הגהה זו לא תיתכן, שהרי מחוזא היתה עירו של רבא, ולא של רבה, כמו שהעיר הרשש. ועוד, רבה שהיה רבו של אביי בהיותו ילד, חי 40 שנה, ואילו אביי חי 60 שנה (רה יח עא). כלומר, אביי חי עשרות שנים לאחר רבה, ואיך יכול תוספות לומר כי הם היו בדור אחד?
ברור אם כן כי לפני תוספות היה רשום 'אמר ליה רב פפא לאביי'. ולפי זה יש להגיה הגהה אחת בלבד (למחוק את המילה 'רבא'), ואין צורך בשלש הגהות.
[ובתוספות הראש גורס 'אמר ליה רב פפא לרבא', וכן הוא בריף שבועות (ו' עא בדפי הריף). מסתבר כי המדפיס הביא את שתי הגירסאות יחד, וכך נוצר המשפט המוזר 'אמר ליה רב פפא לרבא ואביי'.
אך ודאי שגירסת תוספות עדיפה, שהרי היא הולמת את דעות אביי ורבא המוכרות לנו ממקומות אחרים (אף שהתוספות לא נחתו לכך), לעומת גירסת תוספות הראש, הסותרת את דברי רבא בדף סו עא.]
כשנדקדק בדברי רבא נגלה כי טמונה בהם ביקורת חריפה על חומרת ר' זירא. שהרי הלכות אלו שרבא מביא עוסקות בשני מצבים הפוכים. הלכה א' עוסקת בדבר שלא חלה עליו קדושה (מוץ) המחובר לדבר הראוי לקדושה, והלכה ב' עוסקת בדבר שהיה חלק מהקדושה והורחק ממנה (דם קדשים).
והנה, בדבר שהיה קדוש במקור – לא זזה ממנו הקדושה אף שהורחק, ואילו הדבר הזר שחובר לקודש – לא די שאינו מתקדש, אלא הוא מונע מן הראוי לקדושה להתקדש. והנמשל ברור: דין נידה הכתוב בתורה בוטל, ובמקומו בא דין חדש: 'כל הנשים ספק זבות'. אך האמת היא שהלכות נידה שקבעה התורה – בקדושתם הן עומדים, ואילו ההמצאה החדשה – לא רק שאין בה קדושה – אלא היא מכשילה וממעטת את קיום מצוות התורה!
יש להוסיף כי דעת רבא משתלבת היטב עם דברי הסוגיא בריש מסכת נידה, המסבירה את דברי הלל ושמאי, והסוברת כי לדברי הכל אין עושין סייג לתורה כאשר הוא גורם לבטל בנות ישראל מפריה ורביה (נדה ג' עב). ובערובין (סג עב) אף אמרו כי יהושע נענש על שביטל את ישראל לילה אחד מפריה ורביה.
ומה שאמר רבא (שם): תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב שבעה נקיים, אינו משום חומרא דרבי זירא, כמו שכתב הראש, ואכמל.
הרב ישראל זאב גוסטמאן, ספר קונטרסי שעורים, מסכתא קידושין, ברוקלין ניו-יורק תשל, עמ' 306-310.
על ר' זירא גם מסופר כי כשעלה לאי התענה 100 תעניות כדי לשכוח את תלמוד הבבלים (בבא מציעא פה עא). ר' זירא הבחין אם כן כי בתלמוד חול נדבקו סיגים שיש להיפטר מהם.
ר' זירא גם תלה את חוסר היכולת להבחין בין דמים בהימצאות בחול: טבעא דבבל גרמא לי דלא חזאי דמא (נדה כ,ב).
מסתבר על כן כי 'חומרא דר' זירא' היא אחד מסיגי תורת חול, ועלינו לילך בדרכו של ר' זירא ולהתאמץ לשוכחה.
יש מקום שבו הכינוי 'משה' נראה כמכוון לחכם אחר (ביצה לח:). אך שם פירש רשי שלא החכם כונה 'משה', אלא ביקרא דמשה קמשתבע (בכבוד משה נשבע).
מן האמור עד כה עולה חשיבות החיבור הגופני שבין איש ואשה מבחינה דתית. מאידך, הרגש הטבעי רואה ניגוד ביניהם, וכאשר הפה מדבר על 'מצוה', הלב חש שמדובר במשהו הקרוב יותר לעבירה. מה מקור תחושה זו, והאם יש בה ממש?
בכדי לענות על כך עלינו לחזור לפרשת בראשית, לסיפור אדם וחוה בגן עדן. שם נאמר לאדם כי באכלו מעץ הדעת ימות, ואילו כשאכל מעץ הדעת לא מת באותו יום, אלא קרה דבר אחר: נפקחו עיניו וראה כי הוא ערום.
מדוע לא התקיים ביום אכלך ממנו מות תמות? מדוע רק אחרי שאכל מעץ הדעת ראה כי הוא ערום? האם פירוש הדבר שלפני החטא היה במדרגה נחותה ולא הבין את חשיבות המלבוש?
התשובה לשאלות אלו היא זו: ה' ברא את האדם עם גוף מושלם שאינו מתבלה, ואינו מייצר פסולת. משום כך לא הרגיש בושה לילך ערום. וכי יש בגוף דבר הגורם בושה?
וכשחטא באכילה מעץ הדעת ירד הגוף ממדרגתו הראשונה והפך להיות גוף מתבלה. אמנם תהליך הבלייה ארוך ויכול להימשך שנים רבות, אך מרגע שהחל ברור כי הוא ימשיך עד לכליון הסופי. (וכפי שידוע היום, בכל רגע מתים תאים רבים, ונוצרים חדשים במקומם. עם השנים נחלשת מערכת חילוף החומרים, עד למצב שהגוף אינו מסוגל לתפקד ומת.) כך התקיים ביום אכלך ממנו מות תמות – כלומר, ביום שתאכל ממנו יתחיל תהליך המיתה, אף אם יסתיים כעבור שנים.
אך דבר אחד כבר הורגש בו ביום – מהגוף החלה לצאת פסולת. מכיון שהפסולת היא דבר מאוס, ירד גם כבודו של הגוף המייצר אותה, ובפרט כבודם של האיברים שדרכם עושה הפסולת את דרכה החוצה. זו הסיבה לכך שלאחר האכילה מעץ הדעת התבייש האדם בגופו וביקש לכסותו במלבוש. אין זו עליה בדרגה אלא להיפך. הגוף שנפל מדרגתו הראשונה הפך להיות מקור לבושה.
לאור זאת יובן מדוע קיימת הרגשה שחיבור איש ואשתו הוא דבר 'לא טוב', שהרי הוא נעשה באותם איברים שמהם יוצאת הפסולת. אם אנו בושים באיברים אלו, עלינו גם לחוש בושה בחיבור הנעשה בהם.
וכאן מקור הטעות. שהרי 'טוב' ו'יפה' אינם בהכרח זהים זה לזה. לעתים מעשה הוא טוב אף שאינו יפה, ולהיפך. (לדוגמא: אם ספר תורה הושלך למזבלה, ודאי שמצוה לחפש אחריו ולהוציאו. האם זהו דבר 'יפה' לנבור בערימות אשפה? לא. הדבר לא יפה ולא מכובד. אך ברור שלמרות שמדובר במעשה 'לא יפה', זהו מעשה טוב).
וכן בעניננו, התקשרות איש ואשתו היא מעשה טוב, למרות שהוא 'לא יפה'. (וזוהי טעות הנוצרים, הסוברים שהיות שזהו דבר לא נאה, הפרישות ממנו משובחת. אך דרך היהדות הפוכה ממנה.) אמנם בעקבות חטא עץ הדעת עלינו לנהוג צניעות במעשה ואף בדיבור, אך חלילה שהחובה להצטנע תגרום לנו לחשוב שהחיבור עצמו הוא דבר לא רצוי מבחינה רוחנית, אלא להיפך, בלעדיו פגומה עבודת ה' של האדם. כמו שאמרו: שרוי בלא אשה – שרוי בלא תורה. ורק במקום שיש איש ואשה יחדיו, אז יכול להתקיים רצון ה' בשלימות – איש ואשה. זכו, שכינה ביניהם.

דף הבית | תקציר | מאמרים | קיצור הדינים | כותבים לנו | מי אנחנו | צור קשר | לתלמידי חכמים | english