נידה וזיבה

טהרת הבית היהודי היתה מאז ומתמיד אחת מאבני היסוד של עם ישראל, מתוך שאיפה תמידית להתקדש, להתעלות ולרומם בכל חודש מחדש את קדושת התא המשפחתי שהוא גרעין העם כולו. רבים מכל שכבות האוכלוסייה משתדלים לשמר דין קדום זה המייחד את הבית היהודי. בתורה (ויקרא, ט"ו) מפורטים הדינים הללו. בניגוד למחשבה המקובלת כיום, התורה מצווה על הרחקה של שבעה ימים בלבד מיום תחילת הדימום על 'נידה', בעוד שעל 'זיבה גדולה' (דימום של שלושה ימים או יותר בימים 8-18 למחזור) יש לשמור "שבעה נקיים" מתום הדימום. בעקבות חומרת בנות ישראל המופיעה בגמרא בשם רבי זירא (נידה ס"ו, ע"א), נהוג היום לספור שבעה ימים נקיים על כל דימום שהוא, וניתן להתחיל בספירה זו רק בחלוף ארבעה ימים (לספרדים) או חמישה ימים (לאשכנזים) מתחילת הדימום, ובתנאי שפסק. דין זה הוגדר על-ידי הראשונים כ"חומרא אחר חומרא" (טור, יו"ד, קפג) ו"חומרא יתרה" (רמב"ם, הלכות איסורי ביאה י"א, ב), אך נפסק להלכה בשולחן-ערוך (שו"ע יו"ד, קפג). רוב הציבור לא מודע, אפוא, לכך שהוא שומר היום דין 'זבה גדולה' ולא דין 'נידה', דבר המביא להכפלת משך ההרחקה בין בני הזוג משבוע, לקרוב לשבועיים, מידי חודש בחודשו.

שבעה נקיים בנידה ונזקיהם

תוספת זו של ימי טומאה התקבלה בעם ישראל כנורמה הלכתית, ורק בדור האחרון, עם התפתחות הידע הרפואי והמודעות האישית והזוגית, ובמקביל לצאתנו מהגלות, אנו מודעים להשלכותיה החמורות. כיום ידוע שרבבות רבות של ילדים יהודים לא נולדו בשל חומרה זו, הם וצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם עד סוף הדורות, ושחלק לא מבוטל מהסיבות לעקרות בקרב ציבור שומרי התורה והמצוות מיוחס לחומרה זו, דבר הידוע כ"עקרות הלכתית". בנוסף, נובעים מחומרה זו, אותה קיבלו על עצמן בנות ישראל לספור שבעה ימים נקיים על כל נידה ונידה, גם בעיות ערכיות, דתיות, לאומיות ומגדריות נוספות. ההרחקה בין בני הזוג כל חודש, מעבר לצו התורה, פוגעת במקרים רבים בשלום בית, ומכשילה זוגות רבים בדיני דאורייתא שעונשם כרת. תקופת "שבעת הנקיים" המלאכותית מידי חודש, משבשת את תפקודה של האישה ומרחיקה אותה מעצמה. היא מורחקת מבעלה דווקא בתקופה של שיא התשוקה המינית, והיא גורמת לריבוי בדיקות פנימיות מיותרות הגורמות לה נזק גופני ונפשי. בנוסף, ציבור גדול של משפחות בישראל דוחה בשתי ידיו את מצוות הטהרה בגלל האיום של משך ההרחקה כל חודש של התנזרות מחיי אישות, שבמציאות המודרנית נתפס כארוך מידי.

טיפול הורמונאלי לעקרות הלכתית

דרך העוועים המוצעת כיום ל"פתרון" ה"עקרות ההלכתית" בצורת הלעטת נשים בריאות לחלוטין בהורמונים שאינן זקוקות להם תוך סיכון בריאותן וחייהן, מהווה פן נוסף לכשל המוסרי והערכי הנגרם מחומרה זו, שהתקבלה בגלות לפני כאלף וחמש מאות שנים. "פתרון הורמונאלי" זה, הגם שפותר לעיתים קרובות את בעיית ה"עקרות ההלכתית", אינו נותן תשובה ליתר הבעיות הנגרמות מחומרה זו.

ההחמרה פוגעת ברמת הטהרה

הגיע זמן הגאולה וההתחדשות בארץ ישראל. הגיע הזמן להרים שכינה מעפרה ולהחזיר טהרה ליושנה. ישנה דרך סלולה, חדשה-ישנה, לקיום טהרת הבית הישראלי כהלכתו. דרך של תורה. דרך הנותנת מקום רחב יותר לחיי אישות בזוגיות. דרך הנותנת מרחב לפוריות, לצמיחה, לשמחת חיים. דרך שתביא עוד נשים רבות מספור בישראל לטבול כל חודש בשמחה. דרך הנותנת מקום של זכות – להיות יותר טהורה.

היום השמיני כיום חידוש ברית הזוגיות

רגע לפני הייאוש והוויתור הכולל על דיני הטהרה המייחדים את עם ישראל בכל הדורות, מוצע כאן פתח של תקווה וסיכוי להמשיך לשמור על הבית היהודי בטהרתו ובשלמותו, לחיות חיים של שמחה ואהבה, מבלי להתרחק ממקורות האמונה והדת. גרעין העם הוא התא המשפחתי – איש ואשתו. שמירת טהרת הבית היהודי כמצווה בתורתנו, תוך אבחנה בין דין 'נידה' המצוי והשכיח המחייב הרחקה של שבעה ימים בלבד בין בני הזוג מיום תחילת הוסת, ובין דין 'זיבה' החולני והנדיר המחייב ספירת "שבעה נקיים", עשויה לחולל תמורות במעגלים רחבים ולהחזיר את העם לתורה. כך ישוב ויהיה "היום השמיני" ליום של איחוד בין איש לאשתו, יום של שמחת הזוג. זאת חנוכת הבית היהודי מחדש מידי חודש בחודשו.

אל תחכו לרב! קחו אחריות אישית על חייכם בביטחון ובאמונה בצדקת הדרך

השינוי המתבקש יבוא, כמו במקרים רבים אחרים, מהעם עצמו. אל תחכו לרב! המודעות לבעייתיות הרב-תחומית הנובעת מחומרה זו בימינו, יביא צבורים הולכים וגדלים ללמוד את הנושא לעומקו ולנהוג באוטונומיה המתבקשת, תוך פיתוח חירות המחשבה ולקיחת אחריות אישית על החיים. אסור לחשוש! צריך להאמין ולבטוח! לפתח את חירות המחשבה ולקחת אחריות אישית על החיים. כך יפתח הפתח לקבלת החלטות אמיצות ונכונות, ולהכרעה אישית וזוגית שתקרין בסופו של דבר לטובה על כל העם. יותר ויותר ישמע מעתה קולה של הנשמה היהודית המקורית.

עבודת ה' בשמחה ובטוב לבב

והרבי, זה שמוליכנו במסלול הארוך והמורכב של צמיחתנו, וברא ששון ושמחה חתן וכלה, הוא יחייך לחסידיו שחששו לשמוח, לאמור: בני שלי, כל הימים, בדיוק לזאת המתנתי. שמחינו כימות עיניתנו, שנות ראינו רעה... (תהילים צ, טו)